מאת: adminפורסם ביום: 30 במרץ 2010קטגוריות: פרוזהתגיות: דם, חיילים, מות, מלחמה
שמעתי את קולך הקטוע
וקצת יבבות חלושות
חיפשתיך לידי
וגם ברדיוס גדול
.
ומצאתיך חבולה ופגועה
פצועה וזבה דם
דמך זה כל מה
שאני זוכר
אחרי שצחוקך נדם
וכולם עזבו את השטח
ונשארנו את ואני
עשבים וקוצים יבשים
וזיכרונות אין קץ
.
ובאו הרבה רגליים שחורות
והרבה ממחטות לבנות
רגליים מכוסות בעפר
ממחטות רטובות
.
מעדרים וידיים
ועפר ואבן
ספר וקול ודמע
כאילו שאין פסים שחורים
וקוביות צבעוניות בעולם
.
יום אחד נישכח אותך
כי אנחנו את כולם שוכחים
אודות העורך
אני יודע מה שאני כותב
אין תגובות
הוסף תגובה !