מאת: adminפורסם ביום: 27 באוגוסט 2010קטגוריות: פרוזהתגיות: חלומות, מחצלות, מלאך, סיוט, קנאה
חלומות יקרים מן העולם עוברים
כלאחר מבול איתנים.
נשטפים כלא היו
לא נבראו.
חלומות חדשים
את מקומם תופשים.
עד ימי השמש העולה במערב
עד קץ העוולות – עולם חרב.
ומלאך אפור עטוף מחצלות
יקרות מחוררות .
מכסות מדבריות צחיחות
ברשת עננות לחות.
שאף מלאך לבן
מעולם לא ביקר בן.
מטפטף את סיוט האדם
הקנאה – העצם – הדם.
רוך נרקב
מעבר לקו.
תום התם
המעשה נישלם.
אודות העורך

אני יודע מה שאני כותב